תרומת זרע ותרומת ביצית בטיפולי פוריות – האם לספר?
נושא שאינו ״רפואי״ אך עוסק בלב ההתמודדות של רבות מהמטופלות.
השימוש בתרומת ביציות או זרע מעלה בפני מטופלות ומטופלי פוריות שהפכו להורים בשיטה זו דילמות אתיות, פסיכולוגיות וחברתיות סביב השאלה האם לספר לילד שנולד על מקורו הגנטי מתרומת ביצית או זרע, באיזה גיל כדאי להעלות את הנושא (אם בכלל), ומה ההשלכות של כל אחת מהאפשרויות בהווה ובעתיד.
הטענה בעבר הייתה שאין צורך לסבך את חייו של הילד עם מידע כל כך מבלבל ומצער הקשור לזהותו הביולוגית, וכי גילוי האמת עשוי לגרום לו למצוקה ולנזק פסיכולוגי.
לאחרונה פורסמה חוות דעת של הוועדה האמריקאית לגבי נושא זה ובה פורסם שגילוי המידע לילדים הוא דווקא הדבר הנכון לעשות.
מדוע לספר?
מניעת המידע עלולה לפגוע באוטונומיה של הילד ובזכותו לדעת על מקורותיו הביולוגיים.
כמו כן, עלולה לפגוע ביחסי הכנות בין ההורה לילד, בתקשורת ביניהם ובתפקוד התא המשפחתי כולו.
ההורה עצמו השומר על הסוד ״הנורא״ חי בפחד ובחרדה העלולים לחלחל אל מערכת היחסים ולפגוע בבריאותם הנפשית של שני הצדדים.
האם בכלל ניתן לשמור סוד כזה או שמלכתחילה מדובר במידע שיתגלה בשלב זה או אחר ועל כן עדיף שייעשה באופן מודע ומבוקר?
מדוע לא לספר?
למעשה אין סיבות הקשורות בילד אלא סיבות הקשורות ברצון ההורה בלבד לא לחשוף את התרומה ממניעיו האישיים השונים.
עבודות שנעשו על משפחות שבחרו לספר לילד על מוצאו מתרומה הראו שלא נגרם כל נזק נפשי או אחר לילדים מעצם ידיעת האמת, ולמעשה הייתה השפעה חיובית על הקשר בין הילד להורה.
כמו כן, שיתוף הילד מאפשר לו קבלת מידע על מקורותיו הגנטיים, ובעתיד לגבי אפשרות התפתחותן של בעיות רפואיות הצפויות לו, וכך לקבל החלטות רפואיות בעתיד גם בהקשר תכנון המשפחה שלו עצמו, מה שניתן לומר כי נכון לגבי כל אדם כיום עם התפתחות המדע והרפואה והיכולת למנוע התפשטותן של מחלות ומומים עם מקורות גנטיים ותורשתיים.
גם לגבי זמן הגילוי הדיעות חלוקות. יש הטוענים כי הגילוי צריך להתבצע בשנים שלפני ביה"ס ובטרם הכניסה לגיל ההתבגרות, כך שהילד יהיה מסוגל ״לעכל" את המידע במהלך הזמן ולהפנימו לתוך בניית הזהות שלו.
למרות שאין עבודות רבות הנוקבות בזמן הגילוי האופטימלי, הרי שהספרות טוענת לרוב שהגילוי בגיל צעיר-מתקבל יותר בטבעיות עם הזמן, מעורר סקרנות יותר מאשר אי נוחות המאופיינת בגילוי בגיל מבוגר יותר ומשתלב בחיי הילד יותר בקלות.
גילוי בגיל מאוחר יותר, כמו במהלך הבגרות נמצא קשור יותר עם תחושות של : בלבול, בגידה, אי אמון, וכעס בקרב הילדים.
אלו הטוענים שאין לגלות לילד מביעים חשש לגבי האפקט השלילי האפשרי על זהותו ובריאותו הנפשית של הילד, על פרטיות ההורים החוששים מהשפעתו של ההורה הלא גנטי על הקשר בינו לילד, וגם חשש מכך שהילד ירצה לחפש ולמצוא את התורם.
בנוסף להכל, ההורים רוצים להראת כמשפחה נורמלית לכל דבר, ולהקטין עד כמה שאפשר את תפקיד התורם כדי להראות (ולהרגיש) כהורים "אמיתיים" ובלעדיים.
מצד שני..
מחקרים על ילדים שלא גילו להם, הראו שהם הסתדרו היטב מבחינה התפתחותית ופסיכולוגית ולא נפגעו מאי הידיעה, אך מערכת היחסים בין ההורה לילד הייתה שלילית יותר במהלך גיל ההתבגרות.
כמובן שאין נזק לילד כל זמן שהסוד נשמר, ואז אחזיר אתכם אל המחיר של שמירת הסוד או תוצאות הגילוי בטעות.
מעניין לציין תופעה (כלל עולמית!) נוספת.
ילדים אינם מתעניינים במערכת יחסית עם תורם הזרע/הביצית, אך רובם היו רוצים שיהיה בידיהם מידע כלשהו.
עם זאת, הם מאוד מעוניינים בקשר ובמערכת יחסים קרובה עם אחאים ביולוגיים.
מעבודה ארוכת טווח שהוצגה בכנס UIT האחרון –
ילדים מצאו כ-5 אחאים, רבים מצאו למעלה מ10 והמספר המקסימלי – 55!
